הבועה, או צר עולמי כעולם סנאי

 

A Squirrel Dying In Your Front Yard May Be More Relevant To Your Interests Right Now Than People Dying In Africa
[מארק צוקרברג, כתגובה לשאלה על האירגון של הניוז-פיד בפייסבוק]

בציטוט הזה נתקלתי בספר The Filter Bubble של איליי פריזר (Eli Pariser). באופן אירוני משהו, זה היה ספר הקינדל הראשון שקראתי – ספר שתקף כמה מהרעיונות המרכזיים שעומדים בבסיסו של הקינדל – פרסונליזציה אופטימלית ומעין מונופול על אספקת התכנים והשרותים. כבר שנה שאני מתכוון לכתוב על הספר, המשמעויות שלו וביטויים נוספים של הבועה הזו שכולנו הולכים ונכלאים בה אבל לא אסתעייא מילתא. מצד שני, צדיקים כמוני – מלאכתם נעשית על ידי אחרים וכך אני יכול להציע לקוראי הבלוג האדוקים מיון ערימה שהוא מעין דיון, או לפחות מסגרת של דיון מעורר מחשבה. אז מה יהיה לנו כאן? יהיו כמה בלוגרים מצויינים, שניים מהם  (ממלכת עילם ותודעה כוזבת) כותבים בתדיירות נמוכה מדי (זו בהחלט נזיפה!).

נתחיל מהספר. בספר, המרתק לכשעצמו, פריזר הולך עוד כמה צעדים קדימה. הבועות האישיות, כמו שהוא קורא להן, לא רק שפוגעות לנו בפרטיות ועושות לנו מניפולתיה בחווית המשתמש אלא מקעקעות את יסודות הדמוקרטיה. הטיעון הזה מעט קיצוני אבל בהחלט ראוי למחשבה ודיון.  דמוקרטיה אמיתית, כזו שתרבות דיון בצידה קיימת רק תוך שיתוף מידע מקסימלי ומפגש עם האחר,טוען פריזר ובצדק. ההתמקדות בסנאי החמוד על מפתן הדלת שלך באה על חשבון מודעות פוליטית במובן הרחב והפרסונליזציה המוגברת (זו שגורמת לך לקבל רק ידיעות על הסנאי בשכונה) מונעת אפשרות של דיון או אפילו היכרות  לא קריקטורית עם אנשים שלא חושבים כמוך (צפו לשטף מאמרים בעקבות הבחירות והעימותים בארה"ב ואולי אפילו בארץ).

 

הנה  הרצאת טד קצרה (10 דק’) של פריזר, מעט סנטימנטלית, כדרכם של מרצי טד, ובה הוא מציג את עיקרי התזה – הבעיה ווהחזון לפתרון:


[אגב, ראיתי את רשומון. אפילו קראתי את הספר. כלומר את הסיפור שבכלל נקרא ‘בחורש’.]

טל מלך עילם כותב על איך שהטכנולוגיה לומדת אותנו ומציעה לנו בדיוק את מה שאנחנו צריכים (/רוצים?) בזמן שאנחנו צריכים:

אני מרבה לדבר על מותו של המתווך, על disintermediation. על איך מערכות שתיווכו ביני ובין דברים – הזמנת טיסות, ביטוח, בנקאות, או מימון של מיזם כזה או אחר הולכות ומתמוססות, ומה שממוסס אותם, או מחליף אותם זה טכנולוגיה. זה דבר מדהים. לרוב. כי כמו הרבה דברים אחרים בחיים, לפעמים משהו מתחיל בדרכי נועם, עד שהוא לא. הסצינה הזאת, שבה HAL אומר לדייב, "I’m sorry Dave, I’m afraid I can’t do that", לא רחוקה בחוויה היום יומית מאיתנו.

ובאופן מקרי לחלוטין בדיוק עם קריאת הפוסט של טל התקנתי את הג’לי-בין שסוף סוף  יצא  גם לגלקסי S2. אחד הפיצ’רים החדשים שנוספו הוא google now, מעין סירי שכזה שלומד אותך. טל אמנם מדבר על גוגל על שלל שירותיה אבל לא בטוח שכשהוא כותב ש"הסצינה לא רחוקה בחוויה היומיומית" הוא התכוון לאפליקציה שכבא קיימת. גוגל-עכשיו לומד אותך ויודע להזהיר אותך באמירות כמו "נכנסת עכשיו לאוטו בחניה של המשרד ברמת החייל, היום יום רביעי שזה אחד משני הימים שאתה עושה טובה ואוסף את הילד מהגן ברחוב פלמוני. דע לך שיש פקק על נמיר אז עדיף שתיסע לאבן גבירול. ואם אתה כבר מקשיב לי אז דע שאמנם באיזור המשרד נאה אבל במרכז תל אביב גשום ושמזמן לא הזמנת לאישה פרחים, הקלק כאן להזמנה אוטומטית" (עוד לא ממש למד אותי וכנראה לא ילמד בעברית ובישראל בזמן הקרוב). הנה הסירטון של גוגל שמבטיח צמר גפן ורוד שירפד לך את היום:

וכמובן שכבר יש ביקורת (טובה משאכתוב אני)  של אנדרו בראון בגארדיאן – what’s the real problem with google now:

 Such technologies endorse a rather impoverished view of their human masters. Humans, no longer seen as citizens capable of deliberation, are treated as cogs in a system preoccupied with self-optimisation, as if the very composition of that system was uncontroversial  …
This is not a technological problem. It is one of our impoverished ways of understanding what a human being is. Our natures are simultaneously and inextricably social and personal. Identity is relational. I can be who I am only in relation to other people. Even that part of me which is purely or authentically me is defined, perhaps optimistically, as the bit that other people can’t get at or affect.

ונסיים בשחר מתודעה כוזבת שמתלבט אם לקרוא לפוסט רשת בענן או עננים שחורים ונותן זוית מעט אחרת למעבר מגלישה ברשת לשימוש באפליקציות יעודיות:

… אבל הענן הוא לא הווב. ככל שיותר אנשים יצרכו את ynet דרך אפליקציות לטאבלים ולסמארטפונים כך יאבד ynet את היותו חלק מאותה רשת דינמית שבה כל דבר נמצא במרחק הקשה או שתיים מכל דבר אחר. המסך הקטן יחסית, יכולות המולטי-טאסקינג המצומצמות והמגבלות הטכנולוגיות של הדפדפנים המובנים הם לא באמת הסיפור, אבל הם עוזרים למתכנני האפליקציות להסתער על הרשת ולקרוע אותה לפיסות מנותקות זו מזו. אני יכול להבין את האינטרס העסקי, זה שבזכותו קיבלה התקשורת הישנה חבל הצלה בדמות האייפד, ובגללו היא גם תמהר לדווח ולחגוג על כל טאבלט חדש. הרבה יותר קל לעשות כסף כשאתה מחזיק את הקוראים שלך כלואים בין גדרות האפליקציה שתפרת להם. אני יכול להבין את האינטרס העסקי ואת הכוחות שינסו להנציח אותו. דווקא בגלל זה ההתפתחויות האלה מדאיגות אותי.

וזה, אגב, מזכיר את אותו דיון  (Cyberterra Incognita) אצל אבנר קשתן  על הטרנספורמציה בשמות הדפדפנים – מ-nevigator ו-explorer מעודדי הגילוי האקטיבי, לא נשכח את konqueror הגיקי והיומרני, לספארי (טיול בשמורה המוגנת)  ולשועל-אש וכרום הניטרליים. האפליקציות, כפי ששחר מתאר אותן, הן השלב האחרון באבולוציה הזו. כך, בעקיפין, בהמנעות מקולוניאליזם דפדפני, אנחנו שוב חוזרים לפוליטיקה של איליי פריזר שמזהירה מגטאות מחשבתיים.